מעניין להיזכר בכתבתו של רועי קייס מכאן 11 מלפני שנה וחצי על היהודים שהתגוררו בלבנון, עזבו את לבנון, אבל לבנון לא עזבה אותם. אריה ורמי רז, כונו לולי וקלמי דרזייה, הם עזבו את ארץ הארזים לפני 54 שנה, אבל היא ממש לא עזבה אותם, האם לרגל שיחות פורמליות יותר או פורמליות פחות עם מדינות ערביות, יהודים שהתגוררו בעבר בלבנון יוכלו לחזור ללבנון.
צפו בכתבה המרתקת עם נסיון לשפוך אור על המתרחש בארץ הארזים, אמנם הכתבה מלפני יותר משנה, אך הדברים מקבלים פרספקטיבה אחרת עם החלום אולי לחזור לבקר במקום.
המשפחה החליטה לפני שנה וחצי לנסות לפתח סרטים ישנים של המשפחה שהוזנחו במשך שנים. עופר כהן מנהל מעבדת הצילום 'פוטו לינוף' סיפר כי: "מדי פעם מגיעים לפה סרטים מכל מיני מקומות בעולם, הפעם זה אוסף נדיר של משפחה שצילמה את חייה בלבנון של שנות השישים, ואז הם גילו היסטוריה שלמה".
מי שעמד מאחורי האוצר מלבנון הוא אביהם איזק, שהיה רופא בעל שם בקהילה היהודית בלבנון ומחוצה לה, ב-1963 הוא קיבל תפקיד מטעם האו"ם בקונגו, והחליטו לתעד את הכל, וכשהוא הגיע לאפריקה היה לו זמן, גם לקנות ציוד צילום וגם להסריט. שנה לאחר מכן, לאחר שהוא חזר ללבנון אחרי שהות באפריקה, הוא התחיל להסריט כמעט כל דבר, כל אירוע משפחתי, או כל טיול משפחתי. המשפחה מספרת כי כשהם עלו ארצה, הם הגיעו עם כל 'הפילמים' למי שלא יודע מהדור הצעיר, 'פילם' הוא סרט צילום הרבה לפני דור הסמארטפון.
ה'פילם' נמצאו בבגאז' של האוטו בתוך קופסא. עדשת המצלמה של הרופא איזק, תיעדה חיי קהילה יפים ותוססים, חתונות, בר מצוות, בריתות מילה, וקבלות שבת, והכל בגלוי באמצע שנות השישים. האחים רמי ואריה, קלמי ולולי, היו אז ילדים בני שבע ועשר. היהודים חוו קשיים באותם שנים, לא נתנו ליהודים לעבוד בשום משרה, לא ממלכתית, אלא כולם היו חייבים להיות עצמאים, ומי שעבד כרופא היה צריך למצוא דרך איך לעבוד, ולא בבית חולים.
כשהרופא סיים את הלימודים, הוא פתח קליניקה בביירות, (היום זה נשמע תלוש מהמציאות) והיה נוסע בסופי שבוע, לדרום לבנון, לכפרים השיעיים, המרכז שלו היה בבינת ג'בייל שבדרום לבנון, מקום בו בעשורים האחרונים היו בעיקר קרבות בין צה"ל לחיזבאללה. השכן של המשפחה היה הבישוף של צידון – של דרום לבנון, הוא גם ביקר בישראל, בדרך כלל ליהודים היה אסור להגיע דרומית לצידון, אבל הרופא קיבל אישור מיוחד בגלל היותו רופא.
הוא היה חבר של הנוצרים, הסונים, ואפילו עם בני העדה השיעית שבזמנו נחשבו לאזרחים סוג ב'. רוב היהודים חיו בביירות. הרופא סיפר כי המוסלמים היו יותר אנושיים, כי הנוצרים תמיד הזכירו שהיהודים הרגו את ישו. אך לבסוף גם הרופא היהודי הרגיש כי לבנון כבר לא בטוחה יותר, יום אחד נערך חיפוש בבית שלו מטעם שירות הביטחון הלבנוני, והתחילו לבנות עליו תחקירים, שהוא מרגל ציוני.
יו"ר הפרלמנט הלבנוני נתן לרופא גיבוי מלא, אבל אמר לו "יש לי גבולות גם מה אני יכול לשמור, תוריד פרופיל". ב-1966 נפל הפור סופית, ומשפחת דרזייה עלתה ארצה. המשפחה לא סיפרה לחברים ולשכנים שהם נוסעים לישראל, אלא סיפרה כי הם נוסעים לארצות הברית, כי ישראל בכל זאת היתה מדינת אויב.
יצחק לבנון מי שהיה שגריר ישראל במצרים סיפר כי כיום נשארו יהודים בודדים בלבנון, אולי 30 יהודים, וחלקם מתכחשים ליהדותם, בתי הכנסת הרוסים חוץ מבית הכנסת 'מגן אברהם' ששופץ לאחרונה. ישנם יהודים ממדינות שונות עם אזרחות שמתירה להם כניסה ללבנון, והם באים בעיקר להתגעגע למקום. או שהם עולים לקברי האבא שלהם או הסבא שלהם.
