שימו לב למספרים: בשירות הציבורי בארץ (בבתי החולים, במוסדות משרד הבריאות האחרים ובקופות החולים), מאויישים רק כ-200 תקנים של פסיכולוגים רפואיים ושיקומים בלבד, רובם בחצאי משרות. מדובר בפסיכולוגים בכל דרגות המומחיות (ממתמחים ועד מדריכים).
מרביתם, כ-150 מהם, עובדים, כאמור, בחלקי משרה, במסגרות משרד הבריאות. היתר הם עובדי קופות החולים, בעיקר עובדי 'כללית שירותי בריאות'.
משרד הבריאות הגדיר עוד בשנת 2013 כי יש 3 סוגי מחלקות בבתיה"ח, המחויבות להעסיק פסיכולוגים רפואיים, והן: פגייה, IVF ואונקולוגיה.
עם זאת, אומרים בפורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית בישראל, חוזרי המשרד לא הגדירו מפתח תקינה מסודר, או סנקציות מול מנהלי בתי החולים שלא נשמעים להנחיות המשרד.
כמו כן, אומרים בפורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית כי, למצער, אין חובת העסקת פסיכולוגים רפואיים במחלקות אחרות, על אף שנחיצותם רבה. בין היתר בתחום רפואת הילדים, במחלקות הפנימיות ובגריאטריות, כפי שנהוג במרבית מדינות העולם המערבי.
מה תפקיד הפסיכולוגים הרפואיים והשיקומיים?
תחזוקת רווחתם הנפשית של החולים. הפסיכולוגים הרפואיים והשיקומיים מעניקים תמיכה לחולים הנזקקים לטיפולים רפואיים מורכבים, בעקבות טראומות (למשל: תאונות דרכים, תאונות עבודה, פציעות עקב מצב ביטחוני ועוד), תמיכה נפשית על רקע מחלות אקוטיות, או תחלואה כרונית, סיוע נפשי לחולים סופניים ועוד. תחלואת הקורונה חידדה את הצורך החיוני בסיוע הפסיכולוגים הרפואיים והשיקומיים.
בנוסף מעניקים הפסיכולוגים הרפואיים תמיכה נפשית לאנשי הצוות הרפואי החשופים ללחץ רב, סובלים פעמים רבות מטראומטיזציה משנית, עובדים תחת עומס בלתי נתפס ובכך מפחיתים שחיקה ומשמרים את יכולותיו וחוסנו של הצוות. כיום, אין מפתח תקינה מסודר בתחום הפסיכולוגיה הרפואית והשיקומית, ובנוסף, הם מועסקים גם בתנאי שכר מחפירים.
מפורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית נמסר כי הפער העצום בין הצרכים בשטח, לבין התקינה בפועל, כמעט לא נתפס. חסרים בישראל כ–2000 תקנים לפסיכולוגים רפואיים ושיקומיים!
ירדן מנדלסון: "מערכת הבריאות לא מפספסת הזדמנות לא להיטיב עם עובדיה ומטופליה! חזרי המנכ"ל לא מיושמים בשטח! החוזר הנ"ל שנכתב והופץ למנהלי בתי החולים כבר לפני 7 שנים, לא הגדיר מפתח תקינה, או סנקציות מול מנהלי בתי החולים. 400 פסיכולוגים רפואיים ושיקומיים בלבד עובדים כיום בשירות הציבורי. זה עלבון לנו כחברה. עשינו חשבון פשוט: אפילו הכפלת המערך הלא מספק הזה, תיתן מענה לעוד 6,600 חולים בשנה, לעוד 1,300 משפחות חולים ולעוד 1650 אנשי צוות.
תקופת הקורונה הבליטה את הקשיים הנפשיים של החולים, המשפחות והצוותים הרפואיים. למה ממתינים? לשרשרת מקרי אובדנות בקרב צוותים? להתמוטטות נפשית של חולים ומשפחותיהם שתומכים בהם, מה צריך לקרות כדי שמישהו במשרד יתעורר"?
